מה עושים כשאני לא מספיק לכתוב אפילו פוסט אחד בחודש?
אחת עשרה בלילה. היום נגמר, העסק לא באמת. יש עוד הודעה שלא חזרתם אליה, משהו קטן שצריך לסגור למחר, ואתם שוב חושבים על זה שגם החודש כמעט לא יצא שום תוכן. לא כי לא אכפת לכם, ולא כי אתם מזלזלים בשיווק, אלא כי אתם אלה שמנהלים את העסק וגם אלה שאמורים להסביר אותו החוצה. ובסוף, מה שדחוף עכשיו דוחק את מה שאמור לבנות את ההמשך.
המשפט "אין לי זמן" נשמע לפעמים כמו תירוץ, אבל בהרבה מקרים הוא פשוט נכון. רק שלא תמיד זאת הבעיה האמיתית. הבעיה היא שפוסט אחד קטן סוחב על הגב יותר מדי. הוא צריך להישמע טוב, לייצג אתכם נכון, להרגיש מקצועי, להבדיל אתכם, אולי גם להביא פנייה. וכשכל פוסט מגיע עם כל המשקל הזה, הוא כבר לא מרגיש כמו משהו שאפשר פשוט לעשות. הוא מרגיש כמו החלטה כבדה.
זאת הסיבה שתוכן נדחה גם אצל אנשים שיודעים בדיוק למה הוא חשוב. לא בגלל שהם עצלנים ולא בגלל שהם לא ממושמעים, אלא בגלל שכל פעם הם מתחילים מאפס. על מה לכתוב, איך לפתוח, מה חשוב להגיד, מה להשאיר בחוץ, איך לא לצאת שטחיים, ואיך לא לכתוב משהו שנשמע כמו כולם. גם אם הכתיבה עצמה לא לוקחת הרבה זמן, כל מה שמסביבה גומר את האנרגיה עוד לפני שהתחלתם.
לכן הפתרון בדרך כלל לא מתחיל בלפנות יותר זמן. הוא מתחיל בלבנות דרך עבודה שלא דורשת מכם להמציא מחדש את כל המהלך בכל פעם. לא תוכנית מפוארת, לא מערכת כבדה, ולא משמעת ברזל. משהו פשוט יותר. דרך קבועה לקחת רגעים אמיתיים מתוך העבודה שלכם ולהפוך אותם לחומר שאפשר לעבוד איתו.
למשל, אחרי שיחה עם לקוח, שאלה שחזרה כמה פעמים, התנגדות שעלתה, או בלבול שהיה צריך לעשות לו סדר, לעצור לרגע ולרשום שתי שורות. מה נשאל, ומה באמת ישב מתחת לזה. זה הכול. לא לכתוב פוסט, לא לפתח רעיון, רק לאסוף. פעם בשבוע לחזור לרשימה הזאת, לבחור דבר אחד, ולכתוב עליו קצר. שאלה אחת. נקודה אחת. חיכוך אחד.
ברגע שעובדים ככה, משהו משתנה. הכתיבה מפסיקה להרגיש כמו משימה שצריך להתחיל, ומתחילה להרגיש כמו המשך ישיר של מה שכבר קרה בעסק. אתם לא מחפשים בכוח רעיון. אתם לא יושבים מול מסך ריק ומנסים להיות מעניינים. אתם פשוט פותחים משהו שכבר פגשתם במציאות ונותנים לו צורה.
וזה גם המקום שבו יורד חלק גדול מהלחץ. כי פוסט לא צריך לשאת על עצמו את כל השיווק שלכם. הוא לא צריך להסביר את כל העסק, לא צריך לסגור את כל ההתנגדויות, ולא צריך להוכיח הכול במכה אחת. הוא רק צריך לעשות דבר אחד טוב. לחדד, להסביר, לגעת בשאלה אמיתית, או לפרק חשש שחוזר. ברגע שמעמיסים עליו יותר מזה, הוא נתקע עוד לפני שנכתב.
ככה גם נוצרת הצטברות. לא מרגע אחד שבו פתאום "נכנסתם לזה", ולא ממבצע קצר שמחזיק שבועיים. הצטברות נוצרת כשיש דרך פשוטה לחזור שוב ושוב אל חומר אמיתי מהשטח. כל פוסט אולי קטן בפני עצמו, אבל יחד הם מתחילים לבנות שכבה. עוד תשובה, עוד חידוד, עוד נקודה שמישהו פגש בדיוק כשהיה צריך אותה. זה לא נראה דרמטי באותו ערב, אבל זה בדיוק מה שנבנה לאורך זמן.
גם כלים יכולים לעזור, אבל רק אחרי שהבסיס הזה קיים. אם יותר קל לכם לדבר, אפשר להקליט דקה אחרי שיחה, לתמלל, ולזקק מזה טקסט. אם יותר נוח לכם לעבוד עם תבנית, אפשר להשתמש בה. אבל הכלים לא פותרים את המקום שבו כל פוסט מרגיש כמו פרויקט. הם רק מקלים על ביצוע של משהו שכבר נהיה פשוט יותר בראש.
ולפני שמוציאים את זה החוצה למישהו אחר, כדאי לראות אם יש בכלל מסגרת שאפשר להחזיק. כי גם מיקור חוץ לא באמת פותר את הבעיה אם אין חומר גלם, אין כיוון, ואין דרך קבועה להבין מה בכלל צריך לצאת. בלי זה, גם מי שיכתוב בשבילכם יתחיל כל פעם כמעט מאפס.
בלילה כזה, באחת עשרה, לא תמיד צריך לשבת ולכתוב פוסט. לפעמים כל מה שצריך לעשות הוא לרשום שתי שורות על משהו שעלה היום. זה צעד קטן, אבל הוא משנה את הרגע הזה. במקום לסיים את היום עם עוד תחושה שהתוכן שוב נדחה, אתם משאירים לעצמכם התחלה אמיתית למחר.