מייחסים למיכלאנג’לו את הרעיון שהפסל כבר נמצא בתוך האבן, ותפקיד האמן הוא להסיר בעקביות את מה שמסתיר אותו. במיתוג זה עובד אותו דבר: לא בונים מותג חזק מהוספה של עוד מסרים, עוד הבטחות ועוד גרסאות, אלא מהחלטה חדה מה אתם, למי, ואיזה חלקים פשוט לא שייכים לזה. בלי כיוון ברור וקריטריונים להסרה, הכול נראה “בסדר” אבל לא נוצרה צורה שאפשר לזהות, ולכן הקהל צריך לנחש מי אתם בכל פעם מחדש. ברגע שמתחילים ללטש בכוונה, כל נקודת מגע נבחנת כמו מכה באזמל: האם היא מחזקת את אותה דמות, או מוסיפה רעש שמטשטש אותה. מותג מדויק לא נראה דרמטי יותר, הוא פשוט נהיה ברור יותר, והבהירות הזאת היא מה שמייצר זיהוי, אמון והעדפה.